All in one barefoot Sandals

החיפוש אחר האחד (שהוא שלושה)

 הרומן שלי עם צורת הטיול המינימליסטי כנראה התחיל עוד בהיותי ילד כשלא הסכמתי להסחב עם מטריה לשום מקום, אפילו אם דני רופ בכבודו ובעצמו היה מציע לי אותה.

מאז זרמו הרבה מים בנהר ולא מעט גם הומטרו על ראשי. אבל אני בתור מינימאליסט מושבע, המשכתי בחיפושי אחר פחות שהוא יותר. בעשור האחרון טיילתי במעל לשישים ארצות. את הגיחה הראשונה שלי למזרח עשיתי עם תיק עמוס, שמעבר לכל העזרים הנחוצים הכיל בתוכו, לצערי, נעלי ריצה (בכל זאת בחור צעיר אחרי הצבא), סנדלי טיולים כבדות ועבות (צ'אקו) וכפכפים (לחוף ולבין לבין). התיק, שיהווה במשך השנים הקרובות את הדבר הקרוב ביותר לבית בשבילי, היה עמוס, כבד ולא מספיק פרקטי או קליל כמו שדמיינתי. החלטתי שככה אין מצב שאני ממשיך. בהשראת הספר "נולדנו לרוץ" (אותו קראתי לקראת סוף שירותי הצבאי) ובתור מי שסבל ממספר שברי מאמץ ודלקות בשתי הרגליים, הייתי מוכרח לנסות ליישם את אותם רעיונות קשים לעיכול אך עם זאת אינטואיטיביים של הליכה וריצה יחפה, הרגשת הקרקע, חיזוק שרירי הקשת ויציבה נכונה. השלב הבא היה מוכרח להיות ייצור סנדל ברפוט קל, חזק ויפה (בכל זאת יותר נחמד לטייל בסטייל). לאחר זמן מה, ניסוי וטעייה, נולד הזוג הראשון של מה שהיום נקרא "סנדלי זוזו". בשנים שלאחר מכן, מזימבבוה ועד קזחסטן דרך יפן, שוויץ, סין וכל השאר - את כל אלו עברתי עם סנדל מינימאליסטי אחד. אז הוא עוד היה אבטיפוס, אבל היום הוא כבר משהו אחר. עמיד יותר, נוח יותר, ממוחזר יותר ונכון יותר.

לשמחתי הרבה מצאתי את מה שחיפשתי ומלבד מספר שיפורים שעוד חלמתי לעשות (רצועות מתחלפות, סוליות עמידות יותר) הסנדלים אשר היו לרגלי לא איכזבו אותי, וגם לא צורת הריצה המינימליסטית. לא חוויתי עוד דלקות כתוצאה מריצה, שרירי התאומים וכף הרגל שלי התחזקו פלאים והתיק מעולם לא היה קל וקומפקטי יותר. מבחינתי זו הייתה בשורה ששווה להפיץ!
Back to blog